top of page

מושלמים כמו שאנחנו

ד"ר ברנה בראון

האמת חשבתי הרבה איך לסכם לכם את הספר הזה, כלומר איך בכלל מסכמים ספר, ומי אני שאחליט מה כן חשוב להכניס לסיכום ומה פחות רלוונטי? חשבתי הרבה ואז עלה לי רעיון, במקום לסכם ולצטט לכם מתוך הספר אני אעשה משהו אחר, אנסה לפחות שכן לאחרונה הבנתי שידע זה לא כח, אין די בידע כדי לשנות ו/או לגרום לשינוי. אנחנו יודעים הרבה דברים ולמרות זאת בוחרים שלא לעשות עם הידע הזה כלום, כך למשל אני יודעת היטב שלעשן סיגריות זה לא בריא. נקודה. סימן קריאה! אני עושה עם זה משהו??? לא...

אז במקום לצטט לכם מתוך הספר, החלטתי לספר לכם מהן התובנות שלי מהספר ואיך זה שינה אותי, אולי, רק אולי אני אצליח לעורר גם בכם משהו...

אז התחלנו... חלק ראשון - אומץ, חמלה וקשר: מתנות של אי שלמות, המתנות שהפגמים שלנו מעניקים לנו.

אומץ

שנים, שנים שאנשים אומרים לי כמה אני אמיצה! אף פעם לא הבנתי מה הם אומרים, למה הם חושבים שאני אמיצה??? אומץ במונחים שלי דאז פירושו לבצע מעשה גבורה, ואני ממש לא גיבורת על ולא עשיתי שום דבר שיכול להתפרש במונחים שלי כמעשה גבורה (רחוק מזה)...

מה אני כן עשיתי ועודני עושה???

אני אומרת שלא הבנתי, כשאני לא מבינה משהו שהסבירו גם כאשר כל יתר הנוכחים "על פניו" הבינו; אני אומרת שאני לא מסכימה עם דעתו של מישהו, גם אם וכאשר כולם מסכימים עם מה שנאמר; אני אומרת לאנשים שאני אוהבת אותם, גם אם הם לא אמרו את זה ראשונים ומסתכנת בכך שלא יגידו את זה חזרה; כשמשהו חשוב לי, אני אומרת שהוא חשוב לי ולא מתביישת להודות שהתאכזבתי כשלא הצלחתי; מעולם לא הסתרתי את הדמעות שלי, כבר מגיל קטן הבנתי שהן יורדות מעצמן

במהלך קריאת הפרק בנושא האומץ בספר הבנתי, יותר נכון הסתבר לי, שאני באמת אמיצה... למה?

הנה, קראו בעצמכם את מילותיה של ד"ר ברנה בראון ככתובן וכלשונן:

"השורש של המילה האנגלית courge (אומץ) הוא cor - המילה הלטינית שפירושה "לב". באחד מגלגוליה המוקדמים הייתה הגדרתה של המילה courge שונה מאוד מזו הנהוגה כיום. במקור היה פירושה "לומר מה שאתה חושב ולגלות את מה שעל ליבך". ההגדרה השתנתה במרוצת השנים, וכיום נדמה שאומץ פירושו לבצע מעשה גבורה. אבל אף על פי שגבורה היא דבר חשוב, ואף על פי שיש לנו צורך ברור בגיבורים, אני חושבת שחשוב לנו לזכור כי מעצם הגדרתו, אומץ פירושו לדבר בפתיחות ובכנות על מי שאנחנו, על מה שאנחנו מרגישים ועל הדברים שחווינו (טובים ורעים יחד). מעשה גבורה כרוכים לא פעם בנכונות לסכן את חיינו. אומץ רגיל פירושו לסכן בדומה את הפגיעות שלנו. בעולמנו זה מדובר במעשה ראוי לציון.

עכשיו אתם בטח אומרים לעצמכם, אז יופי סיגלה, את אמיצה, מה את מחפשת עכשיו מחיאות כפיים?

אז קודם כל כן, תמיד נחמד לקבל מחיאות כפיים, אבל איפה הנקודה שממש נגעה בי, איך הפרק בנושא האומץ שינה את תפיסת העולם שלי???

במשפט הזה: מעשה גבורה כרוכים לא פעם בנכונות לסכן את חיינו. אומץ רגיל פירושו לסכן בדומה את הפגיעות שלנו.

קראתי את המשפט הזה, מאה פעמים!!!

אתם חייבים להבין במשך שנים על גבי שנים, במקביל לפרגון על כך שאני אמיצה תמיד העירו לי חוזר ושוב על כך שאני פגיעה, פגיעה מדי! ואני חייבת לפתח חוסן נפשי. כלומר, אני עלי להמשיך להיות אמיצה אבל במקביל אני חייבת לעבוד על הפגיעות שלי שכן, אומץ זו גבורה אבל פגיעות זו חולשה, כך תמיד אמרו והסבירו לי!

עכשיו ניסיתי, בחיי שניסיתי!

שנים ניסיתי להגיד למישהו ראשונה שאני אוהבת אותו, מבלי להיפגע כשהוא לא אמר לי את זה חזרה. נכשלתי, נפגעתי! שנים ניסיתי להגיד שלא הבנתי משהו, מבלי להיפגע כשבתגובה לשאלה נאמר לי "איך לא הבנת"??? נכשלתי, נפגעתי ! שנים ניסיתי להגיד שדעתי שונה מהדעה של זה שכולם מסכימים עמו מבלי להיפגע כשבתגובה נאמר לי "דעתך לא חשובה" - נכשלתי, נפגעתי.

אז שנים שאני מנסה לתחזק את האומץ ולהתגבר על הפגיעות שלי, בכל זאת המבוגרים מבינים דבר או שניים על החיים. אז מה הקשר בין אומץ לפגיעות? ומה פתאום זאתי (ד"ר ברנה בראון) שמה לי את שתי המילים האלה באותו משפט ועוד מרהיבה עוז וכותבת, שיש ביניהן קשר הדוק, ממש בל ינותק!

כמו מהופנטת המשכתי לדף הבא ולזה שאחריו והנה פתאום היא מסבירה ומבססת את הכתובים באסמכתאות ובשנים של מחקרים שלאומץ יש מחיר, מחיר שרוב האנשים לא מוכנים לשלם, שכן להיות אמיץ משמעותו להיות פגיע!!! אין אומץ בלי פגיעות!

חייכתי לעצמי, נקרעתי מצחוק, איזה בידור אמרתי, שנים שאני מברכת על האומץ שיש לי ומלכה את עצמי בכל פעם שאני נפגעת, והנה פתאום משפט אחד בספר ואני מבינה, מבינה שהפגיעות והאומץ הולכות יד ביד. מי שמוכן להסתכן, מי שמוכן להיפגע, הוא ורק הוא זוכה להכיר את התענוג שבאומץ. אי אפשר לבחור באומץ מבלי לקחת את הסיכון של הפגיעות, פשוט אי אפשר. הפגיעות שלנו, היא זו אשר מעניקה לנו את מתנת האומץ, היא ולא אחרת!

אז היום לכל אלה ששואלים אותי מאיפה האומץ אני עונה מים של דמעות! ולאלה אשר ממשיכים להגיד שאני חייבת לעבוד על הפגיעות שלי, אני מחייכת ואומרת אני מוכנה להיפגע אינספור פעמים כדי להמשיך להיות אמיצה. זה מחיר שאני בוחרת לשלם כל יום מחדש.

ואיפה זה פוגש אותי היום מלבד זאת, בחינוך של הבנות שלי, כך למשל, לפני כשבוע, קניתי למאורי, בתי בת החמש רולרבליידס, ההתרגשות בבית הייתה בשיאה, מאורי כל כך שמחה שהיא ישנה עם הרולר החדשים שלה. בבוקר היא ביקשה (שלא לומר התחננה) ללכת איתם לגן. בעלי כמעט השתגע הוא סירב לכך בכל תוקף, מפה לשם, לאחר ויכוח של חצי שעה בערך, דמעות אינספור ברחבי הבית הסכמנו (אני ובעלי) שאני לוקחת אותה עם הרולר לגן ובלבד שהיא מצויידת בכלל אביזרי המגנים שקיימים בעולם, לרבות אך לא רק: קסדה, מגני ברכיים, מגיני ידיים ועוד. רגע לפני שיצאנו מהדלת בעלי אמר למאורי "תיזהרי לא ליפול" בתגובה ענתה לו מאורי "אל תדאג אבא אני לא אפול".

עצרי אמרתי לה!!!

סגרתי את הדלת והכנסתי אותה לבית, הושבתי אותה על הספה והתחלתי להסביר: מאורי, אין לי מושג כמה זמן ייקח לך ללמוד לרכב על הרולר, למען ההגינות אין לי מושג אם בכלל תלמדי לרכב, אין לי מושג אם תהני לרכב על הרולר ואין לי מושג אם ההתרגשות שאת מרגישה עכשיו תמשיך להיות. אבל, דבר אחד אני יודעת בוודאות, ללא שום צל של ספק, את תיפלי! את בוודאות תיפלי! השאלה היא אם את אמיצה מספיק לנסות גם כשאת יודעת בוודאות שתיפלי, שתיפגעי...

דבר נוסף שלמדתי מהפרק על האומץ בספר של ד"ר ברנה בראון הוא "שהאומץ מתפשט, בכל פעם שאנחנו בוחרים באומץ, אנחנו עושים את האנשים סביבנו מעט טובים יותר ועושים את העולם מעט אמיץ יותר, והעולם שלנו בהחלט יכול לצאת נשכר ממידת מה של טוב לב ואומץ". הקטנטונת שלי החליטה להיות אמיצה, צדקה ד"ר ברנה בראון, האומץ מדבק.

אל תתבלבלו, היא גם בהחלט נפלה, ליתר דיוק הילדה נפלה בערך 100 פעמים כשהמרחק מהבית לגן הוא עשר דקות בהליכה איטית. בכל פעם שהיא נפלה, צחקנו, נקרענו מצחוק, היא בחרה להיות אמיצה וכל פעם לקום ולנסות שוב, אולי יום אחד היא תלמד לרכב על רולר ואולי לא, זה בכלל לא מעניין, היא בחרה באומץ, זה מה שחשוב! אומץ הוא כמו שריר, צריך לתרגל אותו במעשים ופעולות יומיומיות קטנות, לאט לאט הוא גדל ומתפתח, כל יום צריך לבחור באומץ מחדש ולדעת שאנחנו מסתכנים בפגיעות!


בהתאם לאינספור מחקרים שביצעה ד"ר ברנה בראון, "תרגול של אומץ, חמלה וקשר בחיי היומיום שלנו הוא הדרך לטפח תחושת ערך, ותרגול הוא מילת המפתח". בחלק הראשון, "סיכמתי" לכם את נושא האומץ אשר מהווה, לדבריה של ד"ר ברנה בראון, אחד משלושת המתנות שהפגמים שלנו מעניקים לנו, בחלק זה אתייחס לחמלה ובפרק הבא אסקור את נושא הקשרים שלנו.

חמלה

מיד לאחר החלק על האומץ והפגיעות עוברת ד"ר בראון לחמלה... כשקראתי את הכותרת, עלה לי הדם לראש. חמלה, שאלתי את עצמי? איזו שטות אמרתי! כמה נוח לשבת שם במגדלי השן ולהתחיל לכתוב על חמלה... הקיימת בכלל חמלה בעולמנו שלנו שאלתי את עצמי ומיד עניתי, ברור שלא!

איזה חמלה ואיזה נעליים, לא מעניין אותי כמה מחקרים, אסמכתאות ושאר ירקות עומדת לצטט הגב' הזו (ד"ר בראון) היא לא תצליח לשכנע אותי שקיימת בעולם חמלה, אולי במקום שממנו היא באה יש חמלה, במקום שממנו הגעתי אני, אין חמלה!

במקום שממנו אני הגעתי יש: רחמים, שיפוטיות וביקורתיות אינסופית.

שלושת אלו קיימים בשפע, אבל חמלה, לא חמודה שלי, את התבלבלת, המחקר שעשית כנראה לא נכון... ראיינת את האנשים הלא נכונים, דיברת עם חלק אחר בעולם הזה. בואי, בואי תראייני אותי ואני אספר לך דבר אחד או שניים על חמלה – אין חמלה! סוף פסוק.

כל כך התעצבנתי שסגרתי את הספר והתחלתי להתהלך בבית תוך כדי שאני מדברת עם עצמי (רק מזכירה שקראתי אך ורק את הכותרת לפיה החלק הבא בפרק ידבר על חמלה).

חמלה עלק, חיה בסרט זאתי, איפה גדלת ד"ר בראון שאלתי את עצמי, אי שם בשכונת יוקרה באמריקה ואת חושבת שאת יכולה לכתוב על חמלה? הצחקת אותי. כמה נוח לדבר על חמלה מהמקום שלך, צאי קצת מאזור הנוחות שלך ואחר כך תכתבי על החמלה. אלא שאז גב' ד"ר תגלי שאין חמלה, אף אחד לא חומל עלייך, אנשים מרחמים עלייך, מבקרים אותך, שופטים אותך וכן הלאה הלאה אבל חמלה, אין.

ולאלה מכם אשר "רחמנא ליצלן" חושבים שחמלה ורחמים חד הן, אז ממש לא, מדובר בשני רגשות שונים לחלוטין האחד מן השני ובמשפט - רחמים ניתנים "מלמעלה", כלומר אני מעלייך, אתה מתחתיי ולכן מגלה כלפייך רחמים. חמלה לעומת זאת נמצאת בגובה העיניים, משמעותה, אנחנו שווים, גם אני הייתי שם.

אם עד עכשיו הייתי רק עצבנית כמובן שהשיח עם עצמי רק העצים והגביר את העצבים אז לקחתי את הצ'יפ לחדר כושר וירדתי לחדר הכושר בבניין. עליתי על ההליכון והתחלתי לרוץ כאשר במשך כל הזמן אני מדברת עם עצמי, מסבירה, מפרטת, מרחיבה ונזכרת בשלל דוגמאות על חוסר החמלה בעולם.

עברה כבר חצי שעה מאז שעליתי על ההליכון והייתי גמורה, היה מוקדם בבוקר ועדיין לא אכלתי כלום, הרי את הקריאה התחלתי עם הקפה והסיגריה של הבוקר עוד לפני שהכנסתי משהו לפה, אבל היי התחייבתי לשעה אימון אז אין לרדת עכשיו, בעיה שלי שהתחלתי בלי לאכול ו/או לשתות.

המשכתי.

הסתכלתי על הסטופר והוא כאילו לא זז ועם כל דקה שעוברת אני מרגישה שאני מאבדת עוד ועוד כח, התעייפתי ממש. גם בקבוק מים לא לקחתי איתי מהבית מרוב העצבים אז גם לא שתיתי. אבל היי התחייבתי לשעה אימון אז אין לרדת עכשיו.

המשכתי.

עוד חמש דקות עברו כמו נצח ואני ממשיכה בשיח שלי עם עצמי באשר לחמלה. עכשיו אני קולטת שאני מזיעה כי מרוב עצבים גם שכחתי להדליק את המזגן בחדר כושר, אז חם לי פצצות. אבל היי התחייבתי לשעה אימון אז אין לרדת עכשיו.

המשכתי.

יאללה סיגלה, עוד רבע נשארה – אסור לוותר, אסור להתייאש, צריך להתמיד אז קדימה אין זמן לקשה לי, כואב לי, אני עייפה, אני רעבה, אני צמאה, אני מותשת – כל אלו נועדו רק כדי להסיט אותך מהמטרה, אמרת שעה אימון, אז שעה אימון!

פתאום שמעתי אותה (את ד"ר ברנה בראון) מדברת, בראש שלי, אוקיי סיגלה היא אמרה, אז אין חמלה בעולם, ואף אחד מעולם לא גילה כלפייך שום סוג של חמלה, אבל האין זה מן הראוי שאת תגלי מעט חמלה כלפיי עצמך ותרדי מההליכון עכשיו? קצת חמלה סיגלה, לא כלפיי העולם, לא כלפיי אף אחד אחר, כלפיי עצמך.

חמודה שלי עניתי לה, אם אני אגלה חמלה כלפיי עצמי, זה הסוף! כמה נוח לדבר על גילוי חמלה כאשר את הילדות שלך העברת בשחייה באגם נרוודה. יקירתי, במקום ממנו אני הגעתי אין אגמים, רק ביצות, טיפת חמלה כלפיי עצמך והלך עלייך את שוקעת ולא תצליחי לקום יותר. אז אל תבלבלי לי את המוח.

והיא בתגובה השיבה, יקירתי, קראת בסה"כ את הכותרת, לא בא לי להגיד לך את זה אבל הפוסל במומו פוסל, כמה כעס, זעם וצדקנות הוצאת לאחר קריאת כותרת אחת בלבד, אפילו לא הבאת לי הזדמנות להסביר את מה שגיליתי לאורך 25 שנים של מחקר, קצת כבוד שמעתי אותה אומרת בראש שלי.

יש דברים בגו אמרתי לעצמי.

עכשיו אתם בטח חושבים לעצמכם שירדתי מההליכון לפני שעברה השעה שהקצבתי לעצמי, אז לא, לא ירדתי אבל החלטתי שאני עולה וממשיכה לקרוא את הפרק ונותנת לד"ר בראון הזדמנות.

וכך מתחיל הפרק: "אם נבחן את מקורותיה של המילה חמלה, compassion, כפי שעשינו עם המילה אומץ, נוכל לראות מדוע חמלה על פי רוב, אינה התגובה הראשונה שלנו לסבל. מקור המילה compassion הוא במילים הלטיניות pati ו- cum שפירושן "לסבול עם". אני לא מאמינה שחמלה היא תגובת ברירת המחדל שלנו. אני חושבת שהתגובה הראשונית שלנו לכאב – אם שלנו ואם של הזולת – היא להגן על עצמנו. וכדי לעשות זאת אנחנו מחפשים מישהו או משהו להאשים. או מנסים לגונן על עצמנו באמצעות שיפוטיות או בניסיון לתקן את המצב תכף ומיד".

אוקיי אמרתי לעצמי, נשמע מעניין, אבל לא משנה תפיסת עולם... אלא שהכותרת הבאה הכתה בי בתדהמה!

"גבולות וחמלה" - מה הקשר בין גבולות לחמלה שאלתי את עצמי והמשכתי לקרוא... וכך ד"ר בראון מסבירה:

"אחד המכשולים המשמעותיים ביותר (והבלתי מאוזכרים ביותר) הניצבים בפני תרגול של חמלה הוא הפחד מפני קביעת גבולות והטלת אחריות. זה נשמע מוזר, אני יודעת, אבל אני מאמינה שהיכולת להבין את הקשר בין גבולות, אחריות קבלה וחמלה הפכה אותי לאדם מיטיב יותר."...

ובהמשך היא כותבת:

"לפני שהתחלתי במחקר הזה, ידעתי הרבה על כל אחד מן המושגים האלה כשהוא לעצמו, אבל לא הבנתי איך הם פועלים יחד. הראיונות פקחו את עיני: נדהמתי לגלות כי רבים מאלה שהיו מסורים באמת ובתמים לתרגול של חמלה הפגינו גם מודעות גדולה פי כמה לסוגיות של גבולות. אנשים בעלי חמלה הם אנשים עם גבולות.

אז מה הקשר בין חמלה לגבולות?

מסתבר, שבהתאם למחקר שביצעה ד"ר בראון, "לבה של החמלה הוא קבלה, ככל שמתעצמת היכולת שלנו לקבל את עצמנו ואת הזולת, כך אנו נעשים חומלים יותר, למותר לציין, שקשה לקבל אנשים כשהם פוגעים בנו, מנצלים אותנו או רומסים אותנו. המחקר לימד אותי כי הדבר הראשון שעלינו לעשות כדי שנוכל לתרגל חמלה באמת ובתמים הוא להתוות גבולות, ולא לפטור אנשים מאחריות להתנהגות שלהם".

אנחנו חיים בתרבות של אשמה, כותבת ד"ר ברנה בראון, אנחנו רוצים לדעת באשמת מי אירע כך וכך, ואיך הוא עתיד לשלם על כך. אנחנו מרבים להתקומם ולהפנות אצבע מאשימה ברמה האישית, החברתית והפוליטית, ועם זאת רק לעיתים נדירות אנחנו מייחסים לאנשים אחריות למעשים שלהם. רק לעיתים רחוקות אנחנו מציבים גבולות לאנשים אחרים (לבן הזוג שלנו, לילדים שלנו, לקולגות שלנו, לחברים ולחברות שלנו) בהתאם למחקר של ד"ר בראון, זו הסיבה שאנו מצטיינים כל כך בזעם ובצדקנות אך לא בחמלה.

האם לא עדיף להיות מיטיבים אך קפדניים יותר שואלת ד"ר בראון? ומסבירה שאם לא נבטיח שלהתנהגות לא ראויה כלפינו יהיו השלכות של ממש, אנשים ילמדו להתעלם מהבקשות שלנו – ויעשו זאת גם כאשר ננסח אותן כאיום או אולטימטום. "החיים שלנו עשויים להיות שונים למדי אילו היו בהם פחות כעס ויותר אחריות. איך היו נראים חיי העבודה והבית שלנו אילו היינו מטיחים פחות האשמות ולצד זאת מפגינים כבוד רב יותר לגבולות"

אי אפשר לתרגל חמלה ממקום של טינה וכעס, אם יש בנו רצון להתחיל לתרגל חמלה אנו קודם צריכים להציב גבולות, תחילה לעצמנו ולאחר מכן לקרובים לנו, כמו כן עלינו לדאוג לכך שכל אחד יישא באחריות להתנהגות שלו וכאשר מישהו נוהג עמנו שלא כראוי עלינו לוודא שלהתנהגות לא ראויה יהיו השלכות של ממש.

קראתי פעם באחד הספרים, "שכאשר כד מים נופל על הרצפה ונסדק, מה שנתחבא בתוכו מתחיל להישפך החוצה" כך זה הרגיש לי באותו רגע. משהו בי נסדק, וכאילו השאלות התחילו להישפך החוצה.

  • האם אי פעם הצבתי לעצמי גבולות?

  • האם אי פעם הצבתי לסובבים שלי גבולות?

  • האם אי פעם העזתי לומר שאני רעבה, עייפה, מותשת או שסתם פשוט לא בא לי לעשות משהו או להקשיב למישהו?

  • האם אי פעם העזתי להסיר מעצמי אחריות ולייחס לאנשים אחרים אחריות למעשים שלהם ובו בזמן לוודא שהם יישאו בתוצאות?

התשובות שלי לעצמי, לא איחרו להגיע ויחד איתן, תובנות, תובנות עמוקות.

כשסיימתי את הפרק, עופרי הבת הגדולה שלי שביקשה בבוקר לא ללכת לבית הספר כבר הייתה מוכנה ובאה לתת לי נשיקת פרידה, אמרתי לה שאם ממש לא בא ללכת לבית הספר היום זה בסדר מבחינתי, הילדה חשבה שהתחלקתי על השכל, מה קרה אמא היא שאלה? הרי את תמיד אומרת שצריך להתמיד, שאסור לוותר שצריך להשקיע וכמה שיותר יותר טוב.

עניתי לה שטעיתי, טעיתי בגדול. בחיים צריך להקשיב לגוף ולנפש ואם לפעמים בא לנו סתם ככה לא לעשות משהו, לא חייבים, לא צריך להיות חולה כדי לא ללכת לבית הספר, כמו שלא צריך לתדלק רק כשנגמר מיכל הדלק.

שכך התחלתי אני לתרגל חמלה ואני ממשיכה לתרגל אותה בכל יום על ידי הצבת גבולות לעצמי ולסובבים שלי!

אז מה אתכם? האם אתם מציבים לאנשים גבולות?

האם אתם דואגים שאנשים אחרים יישאו באחריות למעשים שלהם?

האם אתם מעזים להגיד לעצמכם שאתם מותשים עייפים או שסתם פשוט לא בא לכם לעשות משהו?

האם אתם תוחמים גבולות בשעות העבודה שלכם? בזוגיות שלכם? בחברויות שלכם?


Comments


לקבלת עדכונים על תכנים, אירועים והטבות

נרשמת בהצלחה!

bottom of page